מחלימים מסרטן הם לא סוג ב'
אהרן וינגרטן
מנכ"ל עמותת דרכי מרים למען חולי הסרטן בישראל
כל מי שמכיר את הנושא מקרוב יודע שכאשר בחור או בחורה חולים ל"ע בסרטן, אחת מההתמודדויות הקשות למחלה נוגעת להשלכות החברתיות שלה. המראה החיצוני משתנה, התפקוד יורד, ומעל הכל מרחף החשש: מה עם השידוך בעתיד?
המניפולציה של האישי
לכל הבעיות יש פתרונות. יש תרופות, יש טיפולים מתקדמים, יש ארגונים שעוטפים. אבל דרוש פתרון גם לכאב הנפשי והלחץ של בחור או בחורה מתבגרים הסוחבים על גבם מטען כבד של דאגות. זאת תופעה שקשה לראות ולשמוע עליה.
היום, ב-2023, מחלת הסרטן היא מחלה שב"ה יש לה אחוזים גדולים של החלמה. אלא שבמגזר שלנו, כאשר אותם מחלימים מגיעים לפרקם הם מגלים שלפחות בעיני החברה המחלה עדיין מלווה אותם – גם כאשר חלפה תקופה ממושכת מספיק כדי לוודא שהמחלה לא תחזור על עצמה.
אנחנו לא מדברים רק על מעבר מקבוצת סיכון גבוהה לנמוכה, אלא גם על מצבים שבהם מבחינה רפואית אין שום סיכון להישנות המחלה. כך הם נשארים עם כתם של בעיה בשידוכים.
הם מתחילים להתרגל להצעות שיורדות במהירות מהפרק, לתקופות של יובש', לשדכנים שמתחמקים ונמנעים מלהתחיל להיכנס לעסק, ומתוודעים לחששות של החברה שחסרה את הכלים להבין את הסיטואציה ואת ההשלכות שלה.
האם הם יישארו רווקים? האם הם פשוט צריכים לוותר? האם זה בסך הכל עניין של מודעות, ועם קצת רצון טוב והשקעה אפשר לשנות את הגישה הכללית, או שנדרש כאן טיפול עמוק יותר?
במגזר החרדי אין אפשרות להתחמק מהעובדה שבחור או בחורה בשידוכים אשר יש להם עבר אונקולוגי' מצויים בבעיה. ונשאלת השאלה: למה?
מניסיון של שנים אני טוען שזו שאלה קריטית. בחור או בחורה מחלימים לא אמורים להיות סוג ב' רק מפני שהאנשים שסביבם לא מבינים את הסטטוס הרפואי שלהם לאשורו. צריך לדעת שישנה אוכלוסייה שלמה של מחלימים ממחלות אונקולוגיות, שנמצאים ברמת סיכון פחותה לבעיות ומחלות מכל בחור 'רגיל' בישיבת בית מתתיהו או סמינר החדש וכדומה. אלו בחורים ובחורות שלא סוחבים בעיות 'אמיתיות', אלא נושאים את נטל המשא של חוסר המודעות וההבנה של המצב שלהם.
גישה זו הרסנית. כאשר הדיון מתקיים ברובד האישי, הוא נעשה בהכרח רגשי ולא רציונלי. אם נבקש לדון בעובדות, בעקרונות, בכללות הדברים – הרינו קרי מזג, אטומי לב, נעדרי חמלה, בלתי מכילים, קיצוניים וחשוכים. כך הדבר בגינוי חברתי של איסורי עריות שהלב מחמדן, וכך בכל נושא ונושא.
אבל חשוב להבין שמבחינה רציונלית, ישנם לא מעט מצבים שבהם אין למחלה השלכות בכלל, ועדיין אותם מחלימים נאלצים להתמודד עם הסטיגמטיות של החברה שמתייחסת אליהם כאילו הם עדיין חולים.
שורשי הפחד והסטיגמה
אין חולק על כך שבחור או בחורה שיש להם בעיה רפואית אמיתית – לאו דווקא כתוצאה ממחלה אונקולוגית – או מחלימים טריים שעדיין אין מידע ברור על רמת הסיכון שבה הם נמצאים, צריכים ליידע את הצד השני במצבם. אבל במקרים שבהם סיכויי ההחלמה עומדים על מאה אחוזים, באופן תיאורטי הנושא בכלל לא היה אמור לעלות על השולחן.
כמובן, ראוי לכל בחור או בחורה יראי שמיים לנהוג בפתיחות ולשתף את הצד השני במלוא המידע שמכיל התיק הרפואי שלהם; כנות ופתיחות הן תכונות נדרשות כאשר ניגשים לנושא אקוטי כמו שידוכים.
אבל חשוב להבין שמבחינה רציונלית, ישנם לא מעט מצבים שבהם אין למחלה השלכות בכלל, ועדיין אותם מחלימים נאלצים להתמודד עם הסטיגמטיות של החברה שמתייחסת אליהם כאילו הם עדיין חולים.
כיום, הפתרון הכמעט יחידי לאותם בחורים או בנות הוא פתרון ההסתרה.
זה בוודאי לא צריך להיות המצב לכתחילה. לו הייתה קיימת המודעות והחשיפה הנדרשות לנושא, לא הייתה אמורה להיות כל מניעה לנהל שיח כן ופתוח על מחלה מן העבר שאין לה שום השלכות לחייהם העתידיים של בני הזוג.
הבורות ואי הידיעה הן שורשיהם של הפחד והסטיגמה.
הפתרון
זכינו וקמו אנשים בעלי שאר רוח, ידידיי נחום פראנק ומשה מייזליש שהקימו את הארגון היקר 'שמחם בבנין שלם' אשר עוזר ומסייע לבחורים ובחורות בכל סטטוס ובכל רמה רפואית למצוא את זיווגם בדרך מכובדת וראויה,
יחד עם היועץ הרפואי המפורסם שמעון רגוביי אשר נודע כבעל ידע מקיף ובעל אחריות לתת הערכה של הסיכונים השונים אם ישנם, וכך הם נותנים פיתרון מקיף ומוצאים שידוכים המותאמים גם מצד האישיות והאופי וגם מבחינה רפואית מקצועית כאשר הכול נעשה מתוך דיסקרטיות ובצורה מכובדת.
אני זוכר את אבי ז"ל, איש החסד מייסד 'דרכי מרים', שהיה משקיע שעות במציאת פתרונות לבחורים המתבגרים שיושבים בבית בגלל מחלה אונקולוגית שהם לקו בה בעבר. במאמץ לא גדול אפשר להפוך את ההתמודדות שלהם לקלה הרבה יותר. אם נדע להחדיר למודעות היכן נמצאים הסיכונים והיכן הם אינם – הפחד והסטיגמה ייעלמו מעצמם.
בעזרת ה' בזכותכם, גם הסבל הזה יחסך מהחולים ומהמחלימים.
שנשמע ונתבשר רק בשורות טובות